בס"ד

קרב הסגנונות- יאק 15 / אסי שלם

אי אפשר שלא להתעלם מהסטטיסטיקה הבאה של ESPN לקראת הסדרה שהחלה הלילה. כמה מספרים יוצאי דופן שמספרים את הסיפור. מספרים שמספרים על קרב הסגנונות הצפוי לנו:

הנתון הראשון מספר על קבוצה שנעזרה רק פעם אחת בתצוגת התקפה של 30 נק', לעומת קבוצה שעשתה זאת כמה עשרות פעמים.

הנתון השני והשלישי מספרים בעצם את תבניות ההתקפה של הקבוצות. מקום ראשון במהלכי בידוד לקליבלנד כלומר שרק שחקן אחד היה מעורב במהלך ההתקפה. אם זה קיירי (הבריא, לא הגרסה שמדדה במגרשים בשבועות האחרונים) שמכדרר וחולף על פני השומרים שלו ואם לברון שיעיל יותר לקבלת כדור בחצי המרחק לסל ומשם הליכה בכוח על גב היריב.

יצקצקו 'רפי ההבנה' בלשונם ויאמרו שהנה ההוכחה שבלאט לא קובע כלום בהתקפת הקאבס, אבל בניית הקבוצה עם קלעים המרווחים את המגרש ונתינת הכדור ללברון, שחקן שאוהב למסור וגם עושה את זה בצורה מדוייקת, היא בחירה נבונה מאוד. הבידודים לא מעידים על משחק אגוצנטרי אלא על ניצול יכולות השחקנים, במידה והם מתאימים לשיטה.

אני מסכים שזה צורם לעין לא מעט. אולי גם דייויד מתעורר מדי פעם שטוף זעה עם חלומות זוועה על OKC בניצוחו של הצ'יטה. רכז שהעדיף לטפס על ביניינים מאשר למסור לשחקן פנוי. לשמחתו של הישראלי, קיירי ולברון מבינים ומעריכים את יכולת הקליעה של סמית', שומפארט ושות' ויעדיפו מסירה לקליעה פתוחה מניסיון התאבדות.

מצד שני אטלנטה היא קבוצה שסך חלקיה גבוה מערכי שחקניה הבודדים. כל הקרדיט למאמן בודנהולצר, מעכשיו בודה(תרשו לי לקצר). אין לו שחקן 1X1 מרשים. ולכן כדי לעשות סל הם ישתמשו בשלושת כלי הנשק העיקריים בהתקפה:

1. השלשות של קורבר אחרי ריצה סביב חסימות או במעבר.

2. המעבר של טיג בחסימה של הורפורד והקליעות מחצי מרחק(pick and pop).

3. משחק הפנימה/ החוצה(Inside out) של הורפורד-מילסאפ.

הבדלי הגובה. בניגוד לשיקגו שהיתה אמורה לשחק עם נואה, גאסול וגיבסון, שחקני הפנים של אטלנטה אינם בעלי מידות(Size) קלאסיות, מה שמציב את מוזגוב(7-1 Ft) ות'ומפסון(6-9 Ft) ביתרון גובה מול הורפורד(6-10 Ft) ומילסאפ (6-8 Ft).

גם אנטיץ'(6-11) שעולה מהספסל מעדיף את הזריקה מחוץ לקשת כך שמלחמת הריבאונד בסדרה הזו תהיה הרבה יותר שקולה.

חילופים בהגנה- ראינו את הקאבס משאירים את ת'ומפסון על רכזים בחילופי Pick & Roll בהגנה כך שנראה לא מעט את טיג ושרודר מולו.

אלופת העולם ב1-0. 

כל ילד אוהב ספורט שגדל בתקופת ה90' בוודאי זוכר את נבחרת איטליה המוצלחת. הישגים לא מעטים, והכל בסגנון זהה. 1-0 קטן.

איך הם עשו את זה? לחץ מבוקר באמצע המגרש, השגת יתרון ושמירה על השער עד לסיום ההתמודדות תוך הסתמכות על הגנת ברזל: שוער(פליוקה),"בלמי – על"(מאלדיני ובארזי) וקשר/חלוץ כשרוני אחד- רוברטו באג'יו. הריגת פרק הזמן מאז היתרון ועד לשריקה היה קשה לעיכול. האם בלאט הוא חובב כדורגל איטלקי?

ועכשיו חזרה לכדורסל. שימו לב לנתון הבא:

JR סוויש לא בהכרה ומשחיל שלשה מס' 8 ומעלה את הקאבס ליתרון שיא 85-67, 18 נק'.

אטלנטה מבינים שהעסק מתחיל לברוח ומנסים לחזור במשחק מהיר. לברון, שצפה במופע של סמית' מהספסל עד אז, חוזר למגרש. זמן? 8:39 דק' לסיום.

מה עושים קליבלנד? שומרים חזק ובהתקפה מושכים את כל פרק הזמן (24 שנ') עד לזריקה מקרוב של ג'יימס.

ב14 התקפות (possessions) הם מושכים 292 שניות שהן כמעט 5 דקות לעומר. יותר ממחצית מהזמן שנותר הם פשוט שורפים בהחזקת כדור של המלך ובזריקה (לפעמים) קשה מאוד שמסיימת את שעון הזריקות. אם נחזור לנתון שפורסם למעלה(12.1 מהלכי בידוד למשחק) הרי שרק ב9 הדק' האחרונות הזה הם עשו 14 מהלכים כאלו.

האם לברון אגואיסט? חושב שהוא מאמן? עזבו את הקשקושים. קליבלנד במשמעת מופתית לא מעזה(כולל לברון) לקחת זריקה לפני 5 השניות האחרונות בכל התקפה. אופס, שכחנו שמדובר בסמית' שקופץ לו הסעיף ופעם אחת זורק שלשה ונבלם בגג של בייזמור, כל זה אחרי 12 שנ' בלבד. אבל אין הפרט מעיד על הכלל.

קשה ורע לצפייה? הצחקתם את בלאט. הרי לא משנה מה יקרה, הוא ייבחן במבחן התוצאה, ואם יביא את הקאבס הנכה והחבולה לגמר הNBA איש לא יוכל להתווכח עם זה.